אף על פי כן, ברגע שניצלנו-ורובנו נזקקנו להצלה פעם ושוב- פתחנו בחיינו החדשים וניסינו לנהוג, במדוייק ככל האפשר, לפי העצתם הטובה של מושיעינו. נאמר לנו לשכוח ושכחנו מהר יותר מכפי שמישהו מסוגל אי פעם להעלות בדימיונו. הזגירו לנו בידידותיות כי הארץ החדשה תהפוך לבית. ואחרי ארבעיה שבועות בצרפת, שישה שבועות באמריקה, העמדנו פנים כי הננו צרפתים או אמריקנים. היותר אופטימיים בקרבנו אפילו נהגו להוסיף כי כל חייהם הקודמים עברו עליהם במעין גלות ורק ארצם החדשה לימדה אותם עכשיו, כיצד צריך להראות בית באמת
חנה ארנדט, אני פליטים, מתוך כתבים יהודיים ע״מ 159-160
