מקורות

המתעקשים על נגינת יצירותיו של ואגנר בישראל בערוצים ובמקומות רשמיים – הרי אין שום מניעה לנגן ולשמוע אותן בכל מקום פרטי – מנסים שוב ושוב לרתום לעגלת ואגנר את חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, ומזכירים שהוא האזין ל"טנהויזר" כאשר כתב את "מדינת היהודים". אכן, הרצל מעיד שיצירה זו חיזקה את ידיו בשעה שכתב. אבל סנגורי ואגנר שוכחים, שאגודת סטודנטים שהרצל השתייך אליה קיימה אזכרה למלחין שבה נישאו נאומים אנטישמיים, והרצל עזב אותה בחרי אף. חברו הקרוב התאבד לאחר שסולק משורותיה. תנו להרצל לנוח על משכבו בשלום – הנימוק הזה, לפיו המוסיקה של ואגנר מרוממת כל נפש, בטל בשישים ריבוא לעומת ההשראה שואגנר העניק להיטלר.

ועוד משהו: הניצולים אינם מיעוט מבוטל. הם מונים עדיין יותר מ-200 אלף, ויחד עם משפחותיהם, יותר ממיליון. החרם הרשמי על נגינת ואגנר הוא הסמל האחרון לחרם על גרמניה הנאצית, שיזמה וחוללה את השואה. תרבות היא לא רק האזנה למוסיקה, תרבות היא קודם כל התחשבות בזולת. תרבות בהווה נשענת גם על הבנת העבר, וזה בוודאי אינו נימוק מבוטל.

פרופ' פורת היא ראש מרכז קנטור באוניברסיטת תל אביב והיסטוריונית ראשית של "יד ושם" מתוך עיתון "הארץ" 11.06.2012