הכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל […]
ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל,
כמו שאמר (שמות טו כו) "כי אני ה' רופאך".
וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו, לא ידרשו ברופאים רק בנביאים,
כעניין חזקיהו בחלותו (מלכים ב כ ב-ג). ואמר הכתוב (דברי הימים ב טז יב):
"גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים",
ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ.
אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים.
ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם,
אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך,
והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו.
וכך אמרו (ברכות סד ע"א):
"כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא" …
והוא מאמרם (ברכות ס ע"א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו,
אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה',
אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים.
וזו היא כוונתם באמרם (שם) "ורפא ירפא, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות",
לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות,
אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות
והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים,
אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו …
לא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו.
ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח) יש על המכה תשלומי הרפואה,
כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים טו יא)
"כי לא יחדל אביון מקרב הארץ",
מדעתו שכן יהיה.
אבל ברצות השם דרכי איש
אין לו עסק ברופאים
