פרשנות אחת טוענת שיש להפסיק להתייחס לווגנר כאל סמל השואה בישראל, וכי יש להימנע מחרם כאמצעי זיכרון, שכן חרם היה אמצעי מרכזי בהנחלת הגזענות הנאצית. פרשנות אחרת גורסת שישראליות אמיתית פירושה נכונות לוותר על וגנר למען הזיכרון ארוך הטווח של השואה ועוולותיה, זיכרון שיישמר גם לאחר שאחרוני הניצולים ייפרדו מאתנו. שתי הפרשנויות לגיטימיות.
ככל שנוקף הזמן הופכת תנועת המטוטלת שבין שתי הפרשנויות למורכבת יותר. בתוך כ-20 שנה לא יחיו בקרבנו עוד ניצולים, ולא נוכל להיתלות בכיבוד רגשותיהם כסיבה לחרם על וגנר. הדיון נערך בין ישראלים, מקצתם צאצאי ניצולים ואחרים לא, רובם יהודים ומיעוטם לא. השאלה אינה רק אם להשמיע את המוסיקה של וגנר בפומבי. השאלה היא איזה צביון רוצה החברה הישראלית לאמץ: להתעמת עם עברה המסובך ולא להסתפק בדביקה בסממניו החיצוניים בלבד, או לעטות על עצמה לנצח טלאי צהוב, כאילו יש בו כדי להגן עליה מפני התפתחות דיון ביקורתי.
נעמה שפי מתוך עיתון “הארץ” 10.06.2012
