הכלל “אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה” בבלי עבודה זרה לו, א מלמדנו, שבשעה שחכמים גוזרים גזירה על הציבור, מתקנים תקנות, או מנהיגים מנהגים, אין הם יכולים לעשות זאת אלא אם כן הוברר להם שהציבור יוכל לעמוד בכך.
כך למשל מצינו שחכמינו גזרו גזירה שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, וזאת כדי לשמור על שדותיה של ארץ ישראל, אך הם לא גזרו גזירה דומה בדבר איסור גידול בהמה גסה בארץ ישראל, מכיוון שבגזירה על בהמה דקה יכול רוב הצבור לעמוד, שהרי ניתן להביא בהמה דקה מחוץ לארץ, אך בגזירה בדבר בהמה גסה אין רוב הצבור יכול לעמוד, שכן אין אפשרות להביא בהמה גסה מחוץ לארץ.
הרמב”ם רמב”ם ממרים ב, ו מחדש, שאם בית דין היו סבורים שרוב הציבור יוכל לעמוד בגזירתם, ולכן גזרו את אותה הגזירה, ולאחר מכן הוברר שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בגזירה, והיא לא פשטה ברוב הקהל, הגזירה בטילה ממילא, ואין בית הדין רשאי לכוף את העם לנהוג על פיה. ואילו התוספות בבלי עבודה זרה לו, ב, ד”ה אי איכא, כתבו, שאין הגזירה מתבטלת אלא אם כן עמד בית דין אחר – אפילו קטן מן הראשון – וביטל את הגזירה, אולם אין היא בטלה מאליה.
