החיסולים הממוקדים נחשבים לאחד מכלי הנשק אשר מדינת ישראל מפעילה כנגד ארגוני הטרור הפוגעים באזרחי המדינה. מדובר למעשה בחיסול ממוקד וספציפי של גורמי טרור מובילים. במרוצת השנים, תנועת החמאס ספגה מכות קשות מבחינת חיסולים ממוקדים.
המפורסמים מביניהם הינם "המהנדס" יחיא עייש (1996), רא'אד אל כרמי (2002), סלאח שחאדה (2002), אחמד יאסין (2004) ועבד א-רנתיסי (2004). כעת, לרשימה זו נכנס גם שמו של אחמד ג'עברי, אשר חיסולו פתח אפוא את מבצע "עמוד ענן".
ישנם מתנגדים ותומכים בשיטת החיסולים הממוקדים כאשר במרבית המקרים הסוגיה משלבת אלמנטים משפטיים ופוליטיים השזורים זה בזה. לא אחת, העניין הונח לפתחו של בית המשפט העליון במסגרת עתירות שהוגשו לבג"צ. פסק הדין הבולט בעניין זה ניתן בבג"ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד העינויים בישראל נ' ממשלת ישראל. מדובר בפסק דין הידוע בשמו – בג"צ החיסולים הממוקדים.
פעולת מנע לגיטימית או הוצאה להורג ללא משפט?
במסגרת ההליך הנ"ל, אשר נדון בעקבות עתירה של ארגון "הוועד הציבורי נגד העיניים בישראל", מדינת ישראל הציגה את המתווה המשפטי והמוסרי המצדיק לשיטתה את החיסולים הממוקדים. מנגד, העותרים טענו כי מדובר בלא פחות מהוצאות להורג ללא משפט אשר יש להפסיקן באחת. בג"צ קיבל אפוא את מרבית טענותיה של המדינה וקבע כי ישראל רשאית לבצע סיכול ממוקד כנגד גורמי ופעילי טרור, וזאת בהתחשב בסייגים מסוימים. לדוגמא, המדינה לא הצליחה לשכנע את בג"צ להוסיף ל"בנק המטרות" גם "לוחמים בלתי חוקיים". עם זאת, בית המשפט העליון הסכים שאזרחים הפעילים בארגוני טרור אינם זכאים להגנה השייכת לאזרחים "מן השורה".
דיני המלחמה מבחינים אפוא בשני סטאטוסים משפטיים – לוחם ואזרח. סטאטוסים אלה טומנים בחובם שורה של חובות וזכויות הנתונות לבני אדם בעיתות מלחמה. לדוגמא, הלוחם זכאי ללחום ביריבו ואין להעמיד אותו לדין בעקבות הריגת לוחמי אויב בזמן מלחמה. עם זאת, חל עליו איסור מוחלט להפנות את נשקו כנגד אזרחים שאינם מעורבים בלחימה. במקרה זה, הלוחם עלול להיחשב כפושע מלחמה. דהיינו, בעוד שחיילים נחשבים "מטרות לגיטימיות", אזרחים אינם כאלה. לעומת הלוחם, אזרח שאיננו מעורב בלחימה זכאי בדיני המלחמה להגנה והוא איננו מהווה מטרה לגיטימית מבחינת הצד היריב. עם זאת, אזרח איננו רשאי להשתתף במאבק המזוין ובמידה והוא נושא נשק הוא עושה דבר עבירה.
החלוקה בין אזרחים ולוחמים בדיני המלחמה קרויה בעגה המשפטית – עקרון האבחנה. דהיינו, האבחנה בין זכויותיהם וחובותיהם של אזרחים ולוחמים כאשר התותחים רועמים והמוזות שותקות. הרציונאל העומד מאחורי אבחנה זו נובע מכך שיש למנוע ככל הניתן מצב בו אזרחים תמימים ועוברי אורח נפגעים במלחמה. יודגש כי קיים גם חריג מבחינת אזרחים. כאשר האחרונים מסכנים את חייהם של לוחמי הצד השני, דמם מותר וניתן לפגוע בהם.
במסגרת ההליך דנן, מדינת ישראל טענה בפני בג"צ את הטענות הבאות:
סיכול ממוקד, מהו?
מדיניות הסיכול הממוקד יוצאת מנקודת הנחה כי הריגתם של בכירים בארגוני טרור, על מנת לפגוע בתשתית הארגון, הינה מעשה לגיטימי בנסיבות המדוברות. המדינה טענה כי אין ספק שהמחבלים אשר חוסלו במסגרת החיסול הממוקד היו הרוח החיה והפעילה מאחורי לוחמי הטרור הפעילים בשטח. במסגרת טענותיה של המדינה, הודגש כי פעילות הסיכול הממוקד איננו נועדה רק על מנת למנוע פיגועים בפועל, אלא גם בכדי לשמש כהרתעה מפני התחזקותם של גורמים קיצוניים אחרים.
זאת ועוד, המדינה הוסיפה כי מרבית החיסולים הממוקדים בוצעו מאז מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה, המוגדרת באופן רשמי כשטח מסוכן ועוין. לדוגמא, הודגש כי ביהודה ושומרון, בהם המדינה יכולה בדרך כלל להפעיל את כלי המעצר, חיסולים ממוקדים נדירים עד בלתי קיימים.
הוועד הציבורי כנגד העינויים בישראל הגיש את עתירתו כנגד המדינה בשנת 2002. במסגרת כתב העתירה הועלו שמות של 21 גורמי טרור שחוסלו על ידי ישראל במסגרת מדיניותה לחיסולים ממוקדים. בג"צ נתן את פסק דינו בעתירה בדצמבר 2006. מדובר בפסק הדין האחרון אשר ניתן על ידי הנשיא (בדימוס) אהרון ברק (ביומו האחרון על כס השיפוט).
בסופו של היום,
כפי שצוין לעיל, בג"צ הכשיר אפוא את הסיכול הממוקד אך קבע לכך מספר סייגים. השופטים דחו את העתירה וציינו כי למרות שיש לנהוג על בסיס מספר סייגים ומגבלות, הסיכולים הינם מותרים. לדוגמא, בית המשפט קבע כי יש להתייחס לכל מקרה לגופו וכשם שלא ניתן לקבוע שכל סיכול ממוקד הוא אסור, כך לא ניתן להסיק שכל סיכול ממוקד הוא מותר. הנשיא ברק הדגיש כי גם משטרים דמוקרטיים נאלצים להתמודד לא אחת עם פעולות טרור המופעלות כנגד אזרחיהם, ולמרות שהם עושים זאת כאשר ידם קשורה מאחורי הגב, עליהם לא להירתע מפני פעולות שגורמי ביטחון הגדירו במהלך המשפט כ"חיוניות לאין שיעור".
פורסם במקור כאן
