ייחודה של הדת היהודית היה טמון באמונה באל אחד, אבסטרקטי, לעומת האמונה באלילים ובכל מיני ידעונים. בגל הדתיות שאופף את מדינת ישראל היום שלטת בעצם גירסה חדשה של היהדות, שמכיוון שהיא מתקשה להיאחז באלוהים שאינו מוחשי למאמיניו, היא החלה לטפח אמונה ברבנים – עד כדי סגידה להם. מעין ידעונות חדשה.
בעדות אשכנז החלה הסגידה לרבנים כבר עם היווצרות הזרם החסידי, שראה ברבנים את שליחי אלוהים עלי אדמות, מעין אלוהים בדמות אדם. אחד מביטוייה הבולטים של הסגידה הזאת היה אכילת שאריות הארוחה שהותירו אחריהם הרבנים, בידי חסידיהם. כך בחסידות בעלז, גור, ויז'ניץ, סדיגורה. חב"ד, חסידות עצמאית עם סניפים בכל העולם, העלתה את מעמדו של הרב לדרגה אלוהית ממש.
לעומת זאת, יהדות המזרח הענפה – מסורתית ומאמינה – טיפחה רבנים חשובים ומורי דרך, אבל רק כאן הפכו רבניה לידעונים ולאצטגנינים. המחלוקת העמוקה בין רבני נתיבות חשפה לפני הציבור את התופעה הזאת בכל עוצמתה.
הרב יורם אברג'ל הוא קדוש בעיני מאמיניו ואם יאמר להם שכנופיות מפוקפקות בדרום הולכות בדרך התורה – איש לא יפצה פה.
הפולחן סביב הרבנים אברג'ל, אבו חצירה, איפרגן ופינטו הוא פולחן המבוסס על האמונה שהם הם מקור הסמכות. לא רשויות המדינה והחוק.
הכרתי מקרוב את הרב עובדיה יוסף ז"ל, כאשר כיהן כרב הראשי לישראל. רבים כיבדו אותו וחיכו לדרשות יום השישי שלו בישיבת פורת יוסף. הפולחן סביבו עם הקמת ש"ס נועד לשרת מטרות פוליטיות ולא תורניות. אחרי מותו החלו רבים במחנה החילוני להכות על חטא ולהצטער על היחס הלגלגני שגילו כלפי תופעות כמו עלייה לקברי צדיקים ואמונה בקמעות, בקללות ובברכות. הלעג הזה והניכור, כך טענו, הגבירו את הפילוג בעם ואת הדבקות ברבנים.
תמיד נהגתי כבוד במאמינים. לא פעם נפגשתי עם גדולי הרבנים. אבל בשנים האחרונות אנו עדים לצמיחתה של חברה דתית־קיצונית, שבמרכזה – במקום האמונה בבורא עולם – הסגידה לרבנים ולידעונים.
המאבק על דמותה של מדינת ישראל לא יוכרע רק באמצעות הסכם עם שכנינו. המאבק הזה מוטל גם על כתפיהם של אלה המאמינים במדינה ורוצים בפריחתה. עליהם להציב את החילוניות במרכזו של מאבק אזרחי, תוך כדי פנייה לזרמים יהודיים מסורתיים, שאינם סוגדים ליחידים, על מנת לחבור עמם למערכה על דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולא מדינה "יהודית", לפי דרכם של הרבנים הנמשחים על ידי עצמם לדמות כמעט אלוהית. החילוניות פירושה העלאת מפלס הרציונליות בתהליכי קבלת החלטות.
אם המחנה הגדול הזה לא יאסוף כוחות ולא ייצא למאבק ערכי אמיתי, לא יעזור שום הסכם מדיני, והאמת היא ששום הסכם מדיני גם לא יעבור
